הקמה ובנית פרמידת חופו בגיזה

FacebookTwitter

הקמה ובנית פרמידת חופו בגיזה

  שם המיזם:"הקמה ובנית פרמידת חופו בגיזה " – מערכת מתוחכמת  מלפני 4.500 שנה

הקדמה

את המאמר הבא מצאתי בחוברת הסבר לתערוכה מרתקת שבה ביקרתי בספטמבר 2010 בניו-יורק. התערוכה, בשיתוף נשיונל ג'יאוגרפיק, שהוצגה באולם ליד תיאטרון סט ג'ימס ברחוב ברודווי, עסקה בתקופת תות אנח אמון – מהמלכים הפרעונים הידועים. הוצגו בה פריטי קבורה והמומיה של המלך, לצד הסברים נרחבים ומצגות על שושלות המלכים של מצרים ועל הפירמידות שלהם.

המאמר , משך מיד את תשומת לבי. הרגשתי מגנוט חזק לטקסט ורצון עז לתרגמו ולהבינו, ורק לאחר שתרגמתי, הבנתי שהצורך שלי נבע מהרצון לחוות ולהציף זיכרונות קדומים ממקום שבו חייתי בעברי הרחוק.

פרויקט בניית פירמידת חופו (משבעת פלאי תבל)

במאמר הזה חוברו ולוקטו ממצאים חדשים, המתגלים מעת לעת ומתווספים אל ממצאים ישנים.  בזכות האמצעים המתקדמים של היום, ניתן להבין את כל הממצאים שנאספו, לנתחם לעומק, וכמו להחיות את החיים שהיו בתקופה העתיקה.

ממצאים אלה התגלו ומתגלים באתרים ארכיאולוגיים, כמו המחצבה ליד פירמידת חופו, כפר פועלים שנתגלה בקרבתה, קברים של פועלי הפירמידה, וציורים חדשים המתגלים בפירמידות עצמן.

4,500 שנה עומדת הפירמידה הגדולה של גיזה, שנבנתה על ידי המלך חופו, כשהיא שמורה כמעט ללא פגעי זמן ומתנשאת לגובה של 146 מטר. פרעה חופו בן סנפרו, בן לשושלת הפרעונים הרביעית, שלט במצרים בשנים 2,566-2,589 לפנה"ס ונחשב לאל השמש בחייו ובמותו.

הפירמידה בגיזה (הפלא היחיד ששרד מבין שבעת פלאי תבל) נחשבת להישג הנדסי גאוני, מבחינת המבנה הפנימי שלה, המעברים, החדרים, דלתות האבן הכבדות שחוסמות את חדריה, ומערכת האבטחה הפנימית המרשימה שנועדה למנוע שוד וגניבות של פריטים. 

איך בנו את הפירמידה?

הפירמידה הגדולה של חופו בנויה ממעל לשני מיליון אבני גיר(!), בארץ שבה רוב האדמה מורכבת מבוץ ומחול ואבן אינה מוצר שכיח. חופו בחר לבנות את הפירמידה שלו בצורה מתוחכמת, על רמה מוגבהת של אבן גיר. עובדיו יכלו לחצוב את כל האבן שנדרשה להם במחצבה שנמצאה כמה מאות מטרים מדרום לאתר הבנייה, והם המשיכו להשתמש בה זמן רב לאחר שסיימו את בניית הפירמידה. לבנים שנשארו בסלע עד היום, מעידים על האופן שבו חתכו העובדים את האבנים והוציאו אותן בקוביות לפני יותר מ-4,500 שנה. הממצאים החדשים שנחשפו מספקים מידע חשוב ביותר על אופן החציבה וכלי החציבה ומאפשרים לחשב את כמות האבנים. המחצבה של פירמידת חופו היוותה עבור המדענים והארכיאולוגים מקור חשוב ומעניין להבנת אופן החציבה של האבנים אשר שימשו לבניית הפירמידות. שרידי המחצבה אפשרו לארכיאולוגים לדמיין את היקף המשימה הקשה ואת התוצאה הסופית של שעות העבודה הרבות. משרידי המחצבה ניתן להסיק גם כי הפועלים חצבו מראש מהמקום הגבוה של רמת האבן כלפי מטה, וכי חיתוך הסלעים היה עבורם משימה רצינית.

הפועלים הוציאו יותר מ-2.76 מיליון מ"ק של אבן – כמות המספיקה כדי לבנות את האמפייר סטייט בילדינג יותר משש פעמים!!!

החיים סביב בניית הפירמידה

לצורך ביצוע המשימה, עמדו לרשות העובדים כלים פרימיטיביים. על כך ניתן ללמוד כמובן מהכלים שנמצאו באתרים הארכיאולוגיים, אך גם מציורים שצוירו על קירות הפירמידות.  

העובדה שהמצרים הקדומים הצליחו לבנות מבני אבן מרשימים ועצומים רק באמצעות פטישים פשוטים, אִזמלים וכלי עזר שיוצרו מהחומרים הזמינים במצרים של אז, מעוררת התפעלות עצומה. חשוב להבין שהם היו אינטליגנטים ויצירתיים מאוד, אם יכלו להשתמש במעין מפסלות מברונזה, עץ והרבה כוח פיזי. כמו כן, על פי שלדים שנמצאו בכפר פועלים שנחשף, היו העובדים בבניית הפירמידות גדולי גוף ושריריים.

בדיקת אבנים מהפירמידה מראה כי הלבנה הענקית פוסלה, ואז נחרצו בבסיסה חריצים קטנים.

ארכיאולוגים משערים כי חריצים אלה שימשו לצורך הכנסת יתדות עץ, כדי לשחרר את האבן. הייתה זו עבודה מסוכנת, שגבתה חיי פועלים רבים וגרמה לפגיעות רבות באיברים (כך לפי ממצאי שלדים).

צריך להבין, תנאי עבודה כה קשים לא ניתן לראות כיום באף מקום בעולם. בנוסף, בתקופת בניית הפירמידות היו תאונות עבודה דבר שבשגרה, וכתוצאה מהן נגרם אובדן איברים וחיי אדם בתדירות גבוהה ובהיקף רחב.   

ממצא ארכיאולוגי נוסף הוא שבוני הפירמידות נהנו מתוכנית בריאות טובה מאוד, נכון לתקופה: בחלק משלדי העובדים ניתן היה לראות אצבעות שנמחצו וגפיים שנשברו, כתוצאה מנפילת הלבנים עליהם. אולם לאחר שטופלו על ידי רופאי המלך, הם יכלו לשוב לעבודה. העובדים טופלו במרפאה של ממש, שהרופאים בה עשו שימוש בצמחי מרפא ובמשחות, בהתקנת סד וחבישות.

הוצאת הסלעים מהמחצבה הייתה עבודה קשה ביותר, ובנוסף על כך נדרשו הבנאים של המלך חופו להובילן לאחר הבנייה, ולא רק להתעסק בבנייה עצמה. כל זאת בזמן שרוב הלבנים שבהן השתמשו העובדים לבניית הפירמידה שקלו בערך 2.5 טון!

איך הם שינעו אבן שמשקלה עולה על משקל רכב "ארבע על ארבע"? ישנם רמזים לדרך שבה העבירו המצרים את האבנים: בציורי הקיר המומחים מזהים קבוצת אנשים הלבושים בחצאית לבנה וחצי גוף עליון ערום, הגוררים את הסלעים הענקיות על גבי מזחלות. אולם על אף המזחלות, עדיין נאבקו הבנאים להעלות את הכובד הרב בדרכי המחצבה התלולות.

חפירות מודרניות סיפקו חלק נוסף לפאזל של פתרון התעלומה, כשחשפו רמפה ענקית באורך העולה על 300 מטר, העשויה מחתיכות אבן גיר וטיח שנסגרו בתוך קירות אבן קשה וחֵמָר. פני השטח החיצוניים של הרמפה כוסו בעצים שסודרו כמו אדני רכבת, והעובדים הרטיבו אותם במים בכל פעם שרצו לשנע את האבן לאתר הבנייה.

גיוס עובדים ודאגה לרווחתם

כל הפתרונות הפשוטים האלה אמנם עזרו, אך לבנייה בסדר גודל שכזה נחוץ כוח עבודה עצום. עדויות מהמאה האחרונה חשפו כי בוני הפירמידות לא היו עבדים, אלא אנשים חופשיים מכפרים בכל רחבי מצרים, שהסכימו לעבוד בגיזה כשהגיעה העת לשלם מיסים. היה זה סוג של מס הכנסה, במדינה ללא מטבע. המיסים שולמו לממשלה באמצעות עבודה תקופתית, בכל שנה, ומכאן ניתן להסיק כי העובדים אולי לא שמחו לעשות את העבודה הקשה הזו, אך הם השלימו באמצעותה את התשלום עבור היותם אזרחים מצרים.

לגבי כמות העובדים: כתבי החרטומים מגלים כי בניית הפירמידה ארכה עשרים שנה. לפי החישובים של חופו, נדרשו לו 1,200 חוצבים כדי לחצוב בסלע, ולאחר שנוצרו מהסלע לבנים, היה צריך להעלותן אל ראש הפירמידה. ניסויים של חוקרים הראו כי איש אחד יכול היה למשוך שליש טון לבנה, ומכאן שנחוצים עשרים איש כדי למשוך לבנה אחת. העובדים היו צריכים להניח יותר מ-300 לבנים ביום, והיו כמעט 700 איש שסחבו את הסלעים. בנוסף לכך, מדי יום נדרשו באתר הבנייה יותר מ-300 עובדים שיניחו את הלבנים הענקיות והכבדות האחת על השנייה.

הצורך ההכרחי באספקת כוח עבודה זמין ורב הוביל ליצירת פעילות ארגונית רבה ומדויקת להפליא, ביחס לימים ההם. ואת ההמונים הללו היה צריך, כמובן, גם להאכיל. הגשמת החלום האלמותי של חופו הצריך היערכות של פרויקט לוגיסטי אדיר ממדים! מדובר בכמות אדירה של עובדים ושל אנשי שירות, שנאלצו להתגורר עם בני משפחותיהם בקרבת אתר הבנייה, וזאת לאורך מאות שנים. עובדה זו הייתה לתעלומה עבור החוקרים.

בשנת 1988, במרחק כמה מאות מטרים דרומית מערבית לפירמידה של חופו, התרחש אחד

הגילויים הארכיאולוגים המסעירים בתחום הארכיאולוגיה: נחשף כפר שלם שהיה קבור תחת החול –   כפר שנבנה במיוחד כדי לאכלס את העובדים של חופו! הגילוי המרעיש העניק לארכיאולוגים הצצה נדירה על חיי העובדים ונותני השירות לפני 4,500 שנה.

הכפר אופיין בפעילות ענפה: טבחים עמלו על הכנת ארוחות בכיריים גדולות, נגרים חתכו עצים לבניית מזחלות ויצירת מסלולים, קדרים הכינו אינספור כלי עבודה שנדרשו להמשך הבנייה, חייטים עמלו לתפירה ותיקון הבגדים, סנדלרים תיקנו את סנדלי העובדים, ולרשות הפצועים והחולים עמדה במקום מרפאה.

מצרים היא מדינה צחיחה, ואספקת מזון לכולם הייתה ללא ספק משימה קשה. פקידיו של חופו אספו מצרכי מזון כמס מהקהילות ששכנו על גדות הנילוס, כך שכל מאמץ כזה היה חשוב ומקודש לא רק למלך אלא גם לבני עמו.

הסחורה שהגיעה יום אחר יום (אוכל, חומרים, ציוד ומים) התקבלה במבנה גדול אשר שימש כמחסן מרכזי; שרידי מזון וכמות העובדים מלמדים על כמויות אוכל גדולות, ועל עובדים ומשרתים שהכינו את האוכל מדי יום; מסמכים ששרדו מגלים כי שכר הבסיס של כל עובד כלל עשר כיכרות לחם וכד בירה בכל יום.

העובדים הצטופפו יחד במעין קומונה, ישנו זה לצד זה, חיו ועבדו יחד – במקום עבודה שהיה רועש, מאובק מאוד ובטח שלא נוח, לא נקי ולא ריחני.

 

מערכת ביורוקרטית מתוחכמת

כמות אדירה כזו של פועלים דרשה אמצעי שליטה ובקרה. פפירוס שהתגלה, ועל גביו נעשה הרישום המסודר, חשף את תוכנית הפעלת העובדים, שלפיה חולקה כל קבוצה של 1,000 עובדים לחמש קבוצות משנה. לכל קבוצה כזו מונה מפקד וניתן שם הקשור לתחום הימאות, כמו "גרייט" ו-"אסיאטיק", שמשמעותם בשפה הימית המצרית היא צד ימין וצד שמאל של הספינה. על ראש הקבוצה הוטלה המשימה לרומם את קבוצתו, לעודד אותה להספק עבודה גבוה ולגרום לה לבלוט על פני יתר הקבוצות.

כל העובדים וחלק מחומרי הבניין והמזון הובלו בספינות בנהר אל אתר הבנייה ברמה בגיזה, דרך נמל מלאכותי גדול שהתקשר לנילוס באמצעות רשת תעלות. מנמל זה שטו אינספור ספינות מטען במעלה ובמורד הנהר במשך 24 שעות ביממה.

מערכת השליטה והלוגיסטיקה בצוותי העובדים נחשפה בדוחות הרשומים על לבנים שהתגלו. דוחות אלה תעדו את מקור הלבנה, תאריך המשלוח והקבוצה האחראית עליה – דבר שהתאפשר באמצעות העסקת 'צבא קטן' של פקחים, גובי מס, פקידים ורואי חשבון. כך קרה שפירמידה אחת וחזון של מלך הצריכו כמויות אדירות של אנשים (מנהלה ועובדים): כ-25,000 איש שעבדו על המיזם הזה בכל רגע נתון, שזה יותר מכמות האנשים המנהלת את הפנטגון!

אין ספק כי היקף הבנייה הפעיל לחץ רב על הכלכלה ועל התושבים. כדי להשיג מומחיות לבניית פירמידות צריך היה לגייס כוח אדם מכל רחבי מצרים, ולכן הובאו אנשים מרקעים שונים מרחבי עמק הנילוס למקום האחד הזה. לכך הייתה כמובן השפעה חברתית: אם ארכיאולוגים ומדענים היו עושים אנליזות על סמך המידע הקיים, הם היו מוצאים כי בניית הפירמידה עזרה לייצור מערכת ביורוקרטית מתוחכמת, שהפכה את מצרים למדינה מלוכדת, למעצמת-על קדומה.

הפרויקטים המתוחכמים והאורגניזציה מסביב יצרו אומה גדולה שהצליחה לשרוד 3,000 שנה ולשמר את עצמה כתרבות גדולה, חכמה ואלמותית. כל זה, בל נשכח, התרחש בעידן קדום נטול אמצעים מתקדמים כמו אלה הקיימים היום.

מדהים? יותר מופלאה היא המחשבה שעמדה מאחורי בניית הפירמידה, שבה השתקפו הלך הרוח והאמונות סביב העניין.

 

חופו מתכנן את תחייתו מחדש

בניית הפירמידות החלה כמאה שנה לפני חופו, והיא קשורה לאיש דת בשם אימחוטפ – נזיר שהיה איש דת חשוב וגדול של הפרעה ג'וזר, ושעליו הוטלה המשימה לעצב את קבר המלך. בימים ההם, מלכים נקברו בקברים מלבניים שנקראו מצטבות, ואימחוטפ הגה את הרעיון להציב את המצטבות לגובה, האחת על השנייה. כך הוא יצר את הפירמידה הראשונה.

כמובן שברגע שמלך אחד זכה בפירמידה כזו, כל מלך רצה בפירמידה ואף דרש שתהיה גדולה וטובה מקודמתה. כך היה עד שסנפרו, אביו של חופו, שיכלל את הצורה הקלסית של הפירמידה.

המלכים המצרים האמינו בתופעת האלמוות (האימורטליטי), ולחופו היה חזון גדול לגבי הפירמידה שלו בגיזה. לכן היא נבנתה כשהוא בחיים, כאמור במשך כעשרים שנה.

חדר הקבורה נבנה מתחת לפירמידה, כהגנה מפני שודדי קברים ומומיות. חופו בנה שני חדרים בשני שלבים: האחד יועד לאמו והיה חדר קבורה תת-קרקעי, בסוף מערה באורך של 756 מטר וגובה של מטר. לאחר מכן פסקה העבודה, וחופו חידש את הבנייה כשפקד על הבנאים לבנות מתחם קבורה שני בלב ליבה של הפירמידה (במקום שבו נקברה לבסוף גופתו). כשנפתחה הפירמידה, נמצא החדר התת-קרקעי ריק. להערכת הארכיאולוגים, נחטפה משם המומיה של אמו, ומכיוון שחופו לא רצה לחלל את קברה הוא החליט לבנות לו חדר קבורה חדש.

במהלך הבנייה, הכינו הבנאים פתח צר באבן לחדר התת-קרקעי, על מנת שיהיה נתיב היציאה שלהם. כשעבודת הבנייה העיקרית (הן החיצונית והן הפנימית) עמדה להסתיים, שינו הבנאים את צבע האבנים ללבן בוהק – גוון ההולם את פרעה. שינוי הצבע נעשה על ידי כך שהם שפשפו והחליקו את המשטחים בעזרת אבן חול ובלוקים, עד שכל המעטה החיצוני של הפירמידה הפך לבן.

יותר מעשרים שנה חלפו מאז שסימן חופו המלך הצעיר את הקרקע לבניית הפירמידה – החדר הפרטי שלו לתחייה מחדש. והשיא הגיע ברגע שבו הניח הצוות את האבן החשובה ביותר במקומה -האבן של פסגת הפירמידה הגדולה. הבנייה הושלמה, וחופו חי מספיק זמן כדי לראות את קברו המרהיב מושלם.

בשנת 2,528 לפני הספירה, פרעה חופו הגדול מת. היה זה היום שאליו הוא התכונן מאז הומלך לפני 23 שנה. תהלוכת הלוויה הגיעה עד לפירמידת חופו, ובמקדש המתים למרגלות הפירמידה הפך החונט הראשי את גופתו של חופו למומיה.

בשלב הזה, אבריו של חופו המת מוּצאים ומשומרים בחומרים מיוחדים, ואנשי דת מדקלמים פסוקים ולחשים מעל גופתו לליווי נשמת הפרעה ומאכסנים את אבריו בכדים. הלב, שהוא מרכז הרגשות והנשמה, נשאר בגוף המלך.

כעת מוכן גופו של חופו למסע. גופתו נישאת אל תוך לב ליבה של הפירמידה, שם תשכב בתוך סרקופג ענק שסותת מסלע גרניט יחיד וגדול.

אבל בתוך הפירמידה, גופתו של המלך אינה לבד. בלב ליבה השקט של פירמידת חופו, קבוצת עובדים נשארה מאחור: ברגע שהקבורה הסתיימה, העבודה שלהם החלה. כל עובד משתמש במקל עץ גדול, והם מעיפים את הקורות הסובבות את החדר הראשי שידוע כאולם הגדול. קורות אלה תוכננו מבעוד מועד, כשעליהם סלעי גרניט המתנפצים על הרצפה.

הייתה זו מערכת האבטחה המיוחדת של מהנדסי הפירמידה, ואותם סלעים קשים וכבדים יצרו חסימה לכניסה אל חדר הקבורה.

פרק תם ונחתם.

 

ואחרי הקבורה …

בתוך הפירמידה עומד להתרחש נס. בפירמידה ישנו חלל קסום, סמלי, שאינו קשור רק במצרים, אלא נוגע למצבו הנצחי של הפַרְעֹה. במקום הזה הופך המלך לאל.

בקירות המזרחיים והמערביים של החדרים הפנימיים ישנם שני פירים. עבודת חשיבה משולבת של אסטרונומים ומדענים חשפה כי פתחי הפירים הללו לא נועדו להיות פתחי אוורור, כפי שחשבו לאורך שנים, אלא שפתח פיר אחד מתיישר עם חגורת כוכבי אוריון בזמן שהשני מתיישר עם כוכב הצפון (על פי מיקומם בשמי מצרים). מטקסי הפירמידה אנו יודעים כי שני כוכבי הקוטב ואוריון היו חשובים לחיי הנצח של המלך, וכי האמינו שהוא יצטרף לכוכבים הללו לאחר מותו. שני הפירים נועדו לכוון את רוחו של המלך המת לעבר הכוכבים, והיוו מעין כנים לשיגור נשמת המלך לעולם הבא. עבור המצרים הקדומים, הייתה זו מטרתה היחידה של הפירמידה.

קביעת מיקום הפירמידה על ידי המלך, התכנון המדויק, גיוס האנשים, שני עשורים של עבודה קשה – כל אלה הגיעו לפסגה ברגע שבו מת המלך! המצרים האמינו כי רוח המלך תעלה מהקבר כעוף החול, וכי גופו ונשמתו, אשר יאוחדו מחדש, ינסקו דרך הפירים, יצאו מעל הפירמידה וירחפו למסע גדול אל עבר הכוכבים.

פרויקט עצום ממדים ואנשים (שבמונחים של היום היינו מכנים "תכנון הנדסי ארכיטקטוני"), ארגון, לוגיסטיקה, יזמות, תפעול, שינוע, בנייה, גיוס כוח אדם (וגם שליטה בו, טיפול בו ומילוי צרכיו), ניהול חשבונות ומלאי, ניהול אתר הבנייה – כל אלה למען הקמת אנדרטה לאמביציה של האדם וגאוניותו, לניצחון רוח האדם על המוות, להדגשת מעמדו של המלך במצרים כמעמד האל, כבן האלוהים, לא כאדם רגיל. המיזם כולו נועד לשם האמונה, כי לאחר מות המלך תמשיך רוחו לחיות במקום אחר. וזאת כאמור באמצעות הפירמידה, שתשמש ככן שיגור ותשמר את גופו ואת איבריו של המלך, כדי לעשות בהם שימוש בעולם הבא.

 

 

 

 

השאירו לנו פנייה ונשמח לחזור אליכם בהקדם

מזמינים אתכם לפגישת תקשור מרתקת עם הכהן הגדול אדמה וסן ג’רמן

טלפון אחד והשינוי כבר מתרחש!
פונט קריאה
רקע לבן
נווני אפור
ניגודיות גבוהה
הגודל טקסט