קראו את המילים הבאות לאט.

אפשרו לדמיונכם להביט בסצנה עתיקת יומין, שכבר התרחשה אי שם מעבר לזמן ואולי כבר רשומה בתוך תאי הבלו פרינט של הזיכרון הקוסמי שלכם.

ואם תוך כדי הקריאה משהו יתחיל לבעבע בפנים דמעה שאין לה סיבה ברורה, רעד בגוף, צמרמורת, געגוע למקום שמעולם לא ביקרתם בו,

תחושה מוזרה של 'אני מכירה את זה' אל תמהרו להסביר. אולי משהו עתיק מאוד מתעורר משינה רוחנית עמוקה.

לפני אוקיינוסים של זמן התרחש כאן, על פני כדור הארץ- פלא גדול.

נולד מודל חדש של אדם אחר,אדם שנשא בתוכו זיכרון של המקור, אדם שהחומר והרוח לא היו עבורו שני עולמות נפרדים,

שהדנ"א שלו נשא את הגנום האלוהי.

הרחם שבתוכה התפתחה האנושות הזאת נקראה -למוריה.

למוריה הייתה הרבה יותר ממקום על פני האדמה

היא הייתה תשתית תודעתית זרע קדום שממנו,

המשיכו ונבטו בתקופות אחרות ובחלקים אחרים של הפלנטה תרבויות ונתיבי חכמה

אטלנטיס, שומר, טיבט, המאיה, האינקה, הקלטים, מצרים, עמי הילידים ומסורות עתיקות נוספות.

אבל לפני כל השמות, המקדשים והמסורות, הייתה ידיעה פשוטה:

אנחנו חלק מהבריאה.

האדם היה חלק מאמת מוחלטת

הוא היה אחד עם הטבע.

המים היו חיים.

האדמה הייתה האמא

השמים הם היו ביתם של אחים ואחיות מן הכוכבים.

הכל היה ברור

ובתוך השדה הזה נוצר שבט גדול של נשמות שנשאו תודעת לב, חמלה

אהבה, חיבור, תרגול רוחני

אלה היו החיים עצמם.

לא היה צורך להוכיח מי צודק.

לא היה צורך להיות יותר מן האחר.

לא היה צורך להסתיר את האור כדי להיות שייכים.

הייתה ידיעה של שדה אחד,

חיים השזורים זה בזה, ושל אחריות עמוקה לכל מה שחי.

על פי המסורת הלמוריאנית, חלק מן התדר הזה נשמר באיים שאנו מכנים היום הוואי.

איים שנולדו מאש.

לבה שפרצה ממעמקי האדמה, פגשה את האוקיינוס, התקררה

והפכה ליבשה.

אולי משום כך יש בהוואי משהו שקשה להסביר במילים.

האדמה שם חיה.

האם הגדולה מורגשת בה כנוכחות.

באש הרי הגעש

במי האוקיאנוסים

ברוח, בצמחייה, בעננים שנפתחים ונסגרים על ההרים.

למוריה, נעלמה אל תוך האוקיינוסים.

וההיעלמות הזאת לא הייתה רק אירוע גיאולוגי או קוסמי.

עבור הנשמות שחיו בתדר הזה, היא הייתה אובדן של בית.

אולי מכאן מגיע אותו געגוע בלתי מוסבר שיש באנשים מסוימים כל חייהם,

געגוע למקום שאין לו כתובת,

לקהילה שמעולם לא פגשנו,

לעולם שבו לא היינו צריכים להתכווץ כדי להשתייך, לאהבה שהייתה פעם טבעית כל כך.

וכאשר השדה המאוחד התפרק, החלה ירידה ארוכה אל תוך עולמות של נפרדות,

עידנים חלפו..

פני כדור הארץ השתנו…

יבשות התרוממו ושקעו..

ציוויליזציות קמו ונעלמו…

אבל הזיכרון לא נעלם הוא עבר מתא לתא, מחיים לחיים, מדנ'א לדנ'א

מעצמי עליון לעצמי עליון

כמו זרע שממתין אלפי שנים באדמה לרגע המדויק שבו יגיעו שוב המים.

ואולי אנחנו חיים עכשיו באותו רגע.

בתקופה שבה עוד ועוד אנשים מרגישים שמשהו בתוכם מבקש להתעורר

לא ללמוד עוד ידע מבחוץ

אלא להיזכר.

להיזכר מדוע הם כאן

להיזכר ביכולות שהיו בהם עוד בילדות, ברגישות לאנרגיה,

בחלומות,

בידיעה מוקדמת,

בתקשורת עם רבדים שאינם נראים לעין, ביכולת להרגיש אנשים ומקומות עוד לפני שנאמרה מילה.

אלה שאנחנו מכנים היום למוריאנים

הם אולי אותן נשמות הנושאות בתוכן את הבלו פרינט העתיק הזה.

נשמות שבאו דווקא לתקופה הזאת מפני שהיא דורשת מהן משהו.

להחזיר לפלנטה תדר שנשכח,

להטמיע חמלה למקומות שבהם נוצרה נפרדות,

לעורר את הקדושה למים ולאדמה

להזכיר את הידיעה שהאדם אינו אדון הפלנטה אלא אחד משומריה.

לכן העצמי העליון שלנו ממשיך לשלוח אותנו למקומות מסוימים בעולם

אנחנו חושבים שאנחנו בוחרים יעד

אבל לפעמים המקום הוא שבוחר בנו.

קיימות אדמות שאנחנו מגיעים אליהן והן פשוט יפות.

ויש אדמות שאנחנו דורכים עליהן ומשהו בתוכנו מתחיל להיפתח

רסיסי נשמה

זיכרונות

חלקים שהשארנו מאחור

קשרים עתיקים

כוחות שכבר שכחנו שיש לנו

ולפעמים עולה גם כאב.

כי חזרה הביתה אינה רק מתיקות

היא יכולה לפגוש את פצע הנטישה הקדום

את הפרידה, אובדן השבט

את כל המקומות בחיים האלה שבהם שוב הרגשנו שאיננו שייכים.

האחים והאחיות שלנו מלמוריה,

מבקשים שניקח את מה שעדיין חי,

שנחבר חוטים שהתנתקו,

נעורר את החכמה העתיקה בתוך הגוף,

שניזכר כיצד להיות שוב שומרי ידע, שומרי טבע, שומרי מים ואוקיינוסים, שומרי הפלנטה.

כי אולי השחר החדש שאנחנו מחכים לו אינו אירוע שיגיע מבחוץ,

הוא מתחיל בכל פעם שאדם אחד נזכר שהוא חי בתוך מארג אחד עצום.

וזו הקריאה האמיתית של למוריה עכשיו

למצוא את למוריה שעדיין חיה בתוכנו

ולהביא אותה שוב אל העולם.

כתבה חני יזרעאלי נוי שומרת תדר למויבה