ביקור במקדשי ומזרי בהוטן הינו חוויה שאין דומה לה

זה עוד מתנגן לי בראש. האוברטונים הצ'נטים העמוקים של הנזירים התפילות, התופים

טכס מפיל לסת שנכחנו בו בלייב ! ימים חזקים של ריפוי

שהתחיל בתהליך שלנו לשחרור מסבל אחד הנושאים העמוקים ביותר בדרך הבודהיסטית

והמשיך בסינכרון מושלם ממקום למקום.

אני הולכת כאן בבהוטן ומבינה כמה קשה לתמלל את מה שקורה לי.

כי אפשר לספר על המקדשים. אפשר לדבר על הנזירים החל מילדים ועד מבוגרים

אפשר לספר על הצ'נטים והתופים.

להסביר מה קורה כשאת יושבת בתוך כל זה ומאפשרת לדרך הזאת לעבוד עלייך? זה עוד יגיע..

הבוקר ביקשנו לפגוש משהו שאנחנו עדיין נאחזות בו.

כאב, סיפור, פחד, ציפייה, משהו שאנחנו ממשיכות לסחוב גם כשהוא כבר מכביד.

לא להילחם בו.

להתבונן להבין את ההיאחזות ואז להסכים, אפילו לרגע, להרפות.

טיפוס אל מקדש הגורו המוערץ כאן

108 המדרגות, הנשימה, המאמץ,

איזה נוף !!

ואז, אחר הצהריים, חיבקנו את העץ הלאומי בן 400 שנה

ואז הגיע הסוכריה ישבנו עם הנזירים בתפילות לשלום עולמי.

התופים פעמו עמוק בגוף.

הקולות הנמוכים והאוברטונים מילאו את החלל, ובשלב מסוים כבר לא ידעתי אם אני מקשיבה לצליל או נמצאת בתוכו.

וכאן התחבר לי משהו.

הבודהיזם שאני פוגשת בבהוטן אינו מבקש מאיתנו שלא לכאוב.

הוא מלמד אותנו להתבונן בדרך שבה אנחנו נאחזות בכאב, בסיפור, ברצון שהמציאות תהיה אחרת ולגלות שאולי בתוך השחרור הזה מתחיל הריפוי.

אני עדיין לומדת את זה

סופגת.

נותנת לבהוטן להפתיע

ההשפעה של ההימלאיה חזקה

משהו בתום הפעילות ממשיך לעבוד בתוכי.